נכתב וצולם ע"י גיא נוימן

אזהרה לקורא: כל הקורא כתבה זו, גם אם מעולם לא התכוון להגיע לאזור האגמים המשותף לצ'ילה ולארגנטינה, ולצאת במסלול המחבר את פוקון עם ברילוצ'ה, יתמלא בחשק עז להביא טיול זה לכדי מימוש, ולא ימצא מזור לנפשו עד שיעשה זאת...

"פטגוניה" - גם בקרב אלו שכף רגלם מעולם לא דרכה באזור מרתק זה מעלה השם אסוציאציות של מקום רחוק ומסתורי, בקצה העולם: שילוב של יערות, קרחונים, טבע פראי ונופי קדם.

פטגוניה היא חבל ארץ אדיר המשותף לארגנטינה ולצ'ילה יחדיו. השטח האדיר, המהווה את כל חלקה התחתון של היבשת, משתרע על פני כ-700 אלף קמ"ר (פי 32 משטחה של ישראל).

בצפון פטגוניה נמצא אזור האגמים האטרקטיבי בעולם. בנוסף לשילוב של עשרות אגמים,  חלקם בצ'ילה וחלקם בארגנטינה עם אוויר הרים צלול וצמחייה בריאה של יערות עד, מפוזרים בתפאורה דרמטית גם שורה ארוכה של הרי געש.

בדרום פטגוניה נמצא אזור הקרחונים החשוב ביותר של דרום אמריקה וכן שמורות טבע נהדרות כמו פיץ רוי (Fitz roy) שבארגנטינה וטורס דל פיינה (Torres del Paine) בצ'ילה.  

הדרך אל ההר

את השלווה המוחלטת של נצחיות ההרים קטע רק פצפוץ הקרח הנשבר. עשרה זוגות מגפיים זהים נעים באיטיות, כמו קבוצת חיילים העומדת בפני סיום מסע ארוך.

הראשון בשיירה עוצר והכל עוקבים אחריו. לרגע משתרר שקט של בריאת העולם, המופר מייד על ידי הנשימות המאומצות של חברי הקבוצה ורשרושי חפיסות השוקולד. מסתבר שכולם לקחו ברצינות את ההמלצה המקובלת לאכול הרבה מתוק, כדי להקל על הטיפוס ולספק לגוף אנרגיה זמינה.

לאחר כדקה של מנוחה אנחנו יכולים להביט בנוף המרהיב שמסביב: בכוון היעד, לקראת ראש ההר, לובן של קרח ושלג שלא הפשיר מעולם. למטה, במקום בו מסתיים קו השלג, מבצבץ סלע בזלת, שצבעו השחור נוגד באופן מדהים את החומר הקפוא והלבן התלוי מעליו. בקו האופק אין העין יכולה לשבוע מהמראות המרהיבים של הרי געש נוספים המעטרים את האזור, וביניהם אגמים  ויערות. כל היופי הזה על רקע השלג הלבן והבוהק מעניק תחושה חגיגית של חג המולד. למרגלות ההר מנצנץ אגם ויאריקה (Villarica) הכחול והצלול, ולצדו העיירה פוקון (Pucon), הנחשבת לאחת מפינות החמד של אזור האגמים הצ'יליאני ושל פטגוניה כולה.

אזור האגמים הצ'יליאני ממוקם בין חוף האוקיאנוס השקט לבין רכס האנדים, כ 700 קילומטר מדרום לבירה סנטיאגו (Santiago) וכ 50 קילומטר מדרום מזרח לעיר טמוקו (Temuco), אליה ניתן להגיע גם בטיסה.

קו הגבול בין צ'ילה לבין ארגנטינה נקבע על פי קו פרשת המים, העובר לאורך הנקודות הגבוהות ביותר ברכס האנדים. כל השטחים המקבלים את מימיהם מהגשמים היורדים ממערב לקו זה שייכים לצ'ילה, ואלה המקבלים את מימיהם ממזרח שייכים לארגנטינה.

מכבשן האש של השטן אל מערות השוקולד

העלייה אל פסגת הר ויאריקה (Villarrica) עטורת השלג והקרח היא אחת מפסגות הביקור באזור האגמים. לאחר מספר שעות טיפוס בקצב איטי אנו קרובים אל הפסגה, והתצפיות רק הולכות ומשתפרות עם כל צעד וצעד.

פסגת ההר, בגובה 2,840 מטרים מעל פני הים, כבר נמצאת בטווח עין, ואת הצעדים האחרונים, בין אבנים מטמורפיות חומות שנאפו בחום וגושי גופרית צהובים, אנו עושים בחשש. קולות רעם עמוק שנשמעו קודם עמומים, הופכים כעת להיות חדים ומאיימים. עם ההצצה פנימה אל לוע ההר אני מבין לראשונה את משמעות הביטוי "עוצר נשימה". עוד דקות ארוכות לאחר מכן הרגשתי את ליבי פועם במהירות אדירה מול עוצמתו הפראית של הטבע. בעומק של כ-75 מטרים, בתחתיתו של הלוע דמוי המכתש, נראה בבירור בור אדום וגדול שמתוכו עפים גושי לבה גדולים, ניתזים מעלה תוך השמעת קולות פיצוץ אדירים. החומר הלוהט, המגיע לטמפרטורה של עד 1,200 מעלות, מזנק עד לשני שלישים מהגובה, וגושים אדומים שקוטרם כמטר התקרבו למרחק של כ-20 מטרים מתחתיי. נזכרתי ביוונים הקדמונים, שראו בהרי הגעש את נפחיית האל וולקן. אני דווקא מסכים עם בעל האכסניה, שרק בליל אמש סיפר לי כי השטן בכבודו ובעצמו מפעיל במקום את כבשנו האדיר.

מראה הלבה המזנקת לעברי בשילוב קולות הרעם עדיין חרותים בזיכרוני כמראה המדהים ביותר שראיתי בחיי.
הירידה מההר חווייתית לא פחות. לאחר הטיפוס הקשה והאיטי נותר כעת רק להפעיל אזור בגוף, שבדרך כלל אינו קשור בתנועה: הישבן. אנחנו יורדים אל מספר תעלות בשלג, שרוחבן הוא בדיוק רוחב ישבן אחד רחב, מתיישבים בחלקן העליון ומתחילים להחליק מטה לאורך מאות מטרים, כמו במגלשה. הגלישה תופסת תאוצה ואני מברך על הציוד ששכרתי בפוקון: המגפיים הממוסמרים, החליפה האטומה וגרזן הקרח, שכעת אני משתמש בו לראשונה כדי להאט את מהירות הגלישה. אנו עוברים מתעלה לתעלה ויורדים במהירות במדרונות ההר. העלייה המפרכת בת חמש השעות מתגמדת מול גלישה חווייתית בת שעה אחת.

באמצע הדרך להר, כחצי שעת נסיעה מפוקון, נמצא אתר מרתק נוסף: מערות הלבה הגיאולוגיות, המפורסמות מעט פחות. מרכז מבקרים קטן מוביל אל מספר חללים שיצרה לבה שזרמה במקום לפני כ-2,000 שנה. המטיילים מובלים אל בטן האדמה לעומק של כ- 300 מטרים כדי לצפות בתצורות המוזרות שיצרה הלבה, הנראות כשוקולד נוזלי. במקום שבו מסתיימות "מערות השוקולד" חוצצים בין המבקרים לבין פני השטח כ-47  מטרים של לבה שהתקשתה.  

שווייץ של דרום אמריקה

עד לכיבושה של פטגוניה בידי צ'ילה (לקראת סוף המאה ה-19) היה אזור האגמים נחלתם הבלעדית של האינדיאנים בני שבט מאפוצ'ה (Mapuche), שם שמשמעותו היא "בני האדמה". כ-250 אלף בני מאפוצ'ה עדיין חיים באזור. אלה ששרדו התערו בדרך כלל בחברה בצורה טובה, רבים מהם מתגוררים בפוקון ומנהלים מרכזי תיירות.  

פוקון הרוויחה בצדק את התואר "מרכז התיירות החשוב באזור האגמים". מלבד האטרקציה העיקרית - הר הגעש ויאריקה, משמשת העיירה כמרכז חשוב של טיולים רגליים באורכים שונים - ממספר שעות ועד מספר ימים בנופים הנהדרים של פטגוניה הצ'יליאנית.

פעילויות נוספות יכללו טיולי אופניים, טיולי סוסים, רפטינג, ואפילו גלישה בגלשני רוח באגם (בקיץ) או סקי במורדות ההר (בחורף).  האזור התברך גם במפלים רבים ובמעיינות חמים, שהטובים מביניהם הם מעיינות לוס פוסונס (Los Pozones). לאחר הטיפוס האיטי להר ויה ריקה והגלישה המהירה מטה על הישבן, המעיינות האלה הם בדיוק מה שהגוף דורש. ישיבה במעיינות החמים לאור ירח עם בקבוק יין צ'יליאני היא הדרך הנכונה לסיים טיול דרום אמריקאי חווייתי באזור האגמים של צ'ילה. 

עם מעבר הגבול לארגנטינה ניכר מייד ההבדל בין תושבי שתי המדינות: תווי הפנים כאן אירופיים יותר, הספרדית נשמעת שונה לחלוטין, וסימן הזיהוי המובהק מכל הוא כנראה כוס ה"מאטֶה" – משקה חם, בדרך כלל מר עד כדי צמרמורת, הנשתה עם "בּוֹמבּיזַ'ה" - קשית מיוחדת. שתייתו מהווה מעין טקס חברתי, כמעט קדוש, אצל מבוגרים וצעירים כאחד.

דרך שבעת האגמים היוצאת מהעיירה הארגנטינאית סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin de los Andes) עוברת בין יערות, מפלים, נהרות והרים וכמובן גם שבעה אגמים, ומגיעה בסופה אל המרכזי והגדול שבין שלושת הפארקים הארגנטיניים: הפארק הלאומי נאהוול הואפי

(Nahuel Huapi), שהוכרז כשמורת טבע כבר בשנת 1934. בלב הפארק שוכן אגם נאהוול הואפי, הגדול העמוק (454 מטרים) באגמי האזור. את השם, שפירושו "אי הפומה", העניקו לאגם בני שבט מאפוצ'ה, שחיו באזור עד למאה ה-19. אגם זה משמש דוגמה מצוינת להיווצרות אגם  קרחוני. זרועות המים דמויות הפיורדים שהוא שולח אל תוך הגבעות המיוערות וההרים המושלגים נוצרו כתוצאה מגלישת קרחונים והמסתם. בשל הקור המאפיין את האזור ובשל מיעוט בחומרים מזינים (נוטריינטים), לא מתאפשרת התפתחות אצות באגמים, וכך נותרים המים צלולים עד שלעתים ניתן לראות בבירור עד לעומק של כ 10,15 מטרים. 

לצד האגם, בגובה 767 מטרים מעל פני הים, ממוקמת העיירה הקטנה והמקסימה סן קרלוס דה ברילוצ'ה (San Carlos de Bariloche). כמו האגם, גם שמה של ברילוצ'ה הוענק לה על ידי בני המפוצ'ה ומקורו במילה וורולוצ'ה, שפירושה "האנשים שמעבר לרכס". המקומיים מכנים אותה בקיצור "ברילוצ'ה" והתרמילאים קוראים לה "עיר השוקולד והסטיקים" (אומצות).

בתי העץ המשקיפים לאגם בצירוף עם נופי ההרים עטורי השלג, ותעשיית השוקולד המפותחת שהובאה מאירופה מקנים לה אווירה שוויצרית.

ברילוצ'ה מהווה בסיס יציאה מצוין לטיולים באזור האגמים הארגנטיני.

היער של במבי

מצדו השני של אגם נהוול הואפי ממוקמת העיירה החמודה וילה לה אנגוסטורה

(Villa la Angostura). מהנמל הקטן של העיירה יוצא שיט אל שמורת עצי הארז'ן

(Arrallan) בעלי הקליפה האדומה. יש הגורסים שעצים אלה, האנדמיים לאזור האגמים, הם שנתנו לוולט דיסני את ההשראה ליער בסרטו "במבי".

רוב המטיילים יחזרו בספינה בדרך שבאו, אך לאוהבי הלכת שמורה מתנה נוספת – שביל יער בן 12 ק"מ (משך ההליכה בקצב איטי כשלוש שעות וחצי), העובר בתוך יער ונופים של מפרצים וצוקים, ומוביל מיער הגזעים האדומים חזרה אל העיירה.

טיול אל הר טרונדור (Tronador), ההר הגבוה ברכס הסובב (3,554 מטרים) שפירוש שמו "ההר הרועם", יארך יום שלם, אך גם הסביבה הקרובה של העיר מציעה שמורות טבע מרהיבות. "הסיבוב הקטן" (Circuito Chico) הוא סיור של שלוש שעות סביב ברילוצ'ה, החולף דרך שמורת ז'או ז'או (llao llao). מקור השם הוא בפטרייה מתוקה בטעמה בצבע לבן-כתום, הגדלה ביערות עצי האשור ונאכלת על ידי המקומיים כשהיא טרייה.

ללא ספק, אחת החוויות הבלתי נשכחות של כל מבקר בארגנטינה היא העלייה ברכבל, ברגליים מתנדנדות, לפסגת הר קמפנאריו (Campanario). התצפית מהפסגה, בגובה של 1,050 מטרים, עם כוס שוקו בקפיטריה הקטנה, היא פשוט דבר מושלם.

כל שנותר כעת הוא לספוג מלוא הריאות אוויר הרים צלול, לצפות בנוף המרהיב ולחשוב על ארוחת ערב צנועה: 800 גרם של סטייק בקר משובח – הסטנדרט המקובל ברוב המסעדות בברילוצ'ה, ולקינוח חפיסה מכובדת של שוקולד ארגנטיני מעולה.

מיעוט המטיילים ייצאו מברילוצ'ה לעבר "הדרך הדרומית" - קרטרה אוסטראל (Caretera Austral), אך רוב המטיילים יעברו מכאן בדרך האגמים החווייתית, שבה עוברים את קו הגבול שבין ארגנטינה לצ'ילה בשילוב של נסיעה ושיט בין אגמים, עמקים, מפלים והרי געש.

הקרחון המתנפץ

הציפור צהובת החזה שקיפצה בעליזות בין ענפי האשורים התעלמה מהקור, ולפתע פרחה ממקומה כאשר צליל התנפצות אדיר, הרעיד את העולם. בלי שליטה עולה הדופק מול עוצמת הטבע. ללא ספק זהו אחד משיאי ביקורו של כל מטייל בדרום אמריקה - הקרחון המתנפץ.

קרחון פריטו מורנו (Perito Moreno) הוא ללא ספק תופעה בלתי נשכחת. עטוף במעיל הבטתי כלא מאמין בגוש הקרח האדיר שגווניו נעים בין כחול מתכתי ללבן צח.

קשה לקלוט את מסת הקרח האדירה, 4 קילומטרים רוחבה. קיר הקרח שלפניו ניצבתי היתמר לגובה של 60 מטרים, כמו בניין בן 20 קומות. גושי הקרח הזדקרו לפני דוממים, עמודים עצומים ומשוננים הניצבים בשקט מוחלט. נדמה היה שדבר אינו יכול להפריע את הדממה ואז, מול עיניי הנדהמות, התרחשה התופעה שהקנתה לקרחון את פרסומו: גוש קרח בגודל של כ-20 מטרים צנח היישר אל תעלת המים הזורמת למרגלות הקרחון והתנפץ ברעש עז ומהדהד, תוך שהוא מעיף מאות שברי קרח לכל עבר.

קרחון פריטו מורנו שוכן בפרובינציית סנטה קרוז, בחלקה הדרומי של פטגוניה הארגנטינאית. מתוך כ 350 קרחונים הגולשים חלקם לצ'ילה וחלקם לארגנטינה, הרי שללא ספק זהו הקרחון המפורסם ביותר בדרום אמריקה. אורכו 30 ק"מ והוא משרע על פני כ-200 קמ"ר, כשטחה של העיר בואנוס איירס.

בנוסף ל 60 המטרים הניצבים מעל פני המים, ישנם כ 20 מטרים נוספים הנחבאים מתחתם. כמו רוב הקרחונים בעולם נע קרחון פריטו מורנו במורד מדרון, אך שלושה גורמים מייחדים אותו לעומת שאר הקרחונים של דרום אמריקה: א. מהירות  התנועה שלו, ב. תכיפות התנפצויות הקרח, ג'. נגישותו הרבה.

קרחון הוא כמו נהר ענק. שוליו של כל נהר, הבאים במגע עם הגדות, נעים במהירות איטית יותר ביחס לחלקו המרכזי. דפנותיו של הקרחון, הבאות במגע עם צלעות ההרים, מגלות התנגדות גבוהה יותר לכוחות המניעים את הקרחון, ולכן נע החלק המרכזי מהר יותר, וגורם לקרח להיסדק ולהישבר. קרחון ממוצע נע בקצב של מספר סנטימטרים ביום, אך קרחון פריטו מורנו נע בקצב של יותר ממטר ביום! הקצב המהיר הוא הגורם גורם לשבירה התכופה של גושי הקרח, הנופלים ומתנפצים אל תוך תעלת הטמפנוס (Canal de los Tempanos), הזורמת למרגלות הקרחון. 

רוב הקרחונים בעולם נמצאים כיום בנסיגה, זאת אומרת שקצב ההמסה שלהם עולה על קצב הצטברות השלג במקורם. קרחון פריטו מורנו שומר, בינתיים בהצלחה, על המוניטין שלו כקרחון היחידי בעולם שעדיין גדל. 

קסמם של הפירות הסגולים

על הגדה הדרום מזרחית של אגם ארגנטינה, ובמרחק של כשעה וחצי נסיעה מקרחון פריטו מורנו, ממוקמת העיירה אל קלפטה (El Calafate), שהוקמה כתחנת מעבר על נהר הסנטה קרוז (Santa Cruz), והפכה מאוחר יותר לבסיס למגדלי כבשים.

הראשונים שהגיעו לאזור סחוף רוחות זה היו האינדיאנים בני שבט טהואלצ'ה (Tehuelche), שהיו בני האדם הראשונים שהתיישבו בפטגוניה.

בשנת 1867 הגיעה לאזור לראשונה משלחת מארגנטינה, במטרה לחקור את הנהרות המגיעים ממרכז היבשת ולמצוא מעבר נוח אל האוקיינוס השקט. לאחר 33 ימי שיט על נהר סנטה קרוז (Santa Cruz) הגיעה הקבוצה לאגם ארגנטינה ונדהמה מהמראה החלבי של המים, שמקורו במינרלים המצויים בגושי הסלע שנלכדו בקרחונים.

אל קלפאטה הקטנה שניצבה בעבר בנקודה נידחת של מישורי פטגוניה שילשה את אוכלוסייתה (כיום חיים בה כ 22,000 איש) מאז נפתח - בשנת 2006 - שדה התעופה החדש.

תושבי העיר מתעלמים מהתנאים הקשים הכוללים רוחות עזות, קור, ואקלים מדברי למחצה, ומאמינים בפוטנציאל התיירותי האדיר של המקום. אל קלפאטה היא השער לשמורת הקרחונים של ארגנטינה (Los Glaciares National park), המושכת בכל שנה יותר ויותר תיירים המגיעים ברובם בעונת התיירות הקצרה (נובמבר עד אמצע אפריל).

שמה של אל קלפאטה שאוב משמו של שיח קוצני בעל פריחה צהובה ופירות דמויי אוכמניות שצבעם סגול וטעמם מתוק-חמוץ.

בני שבט טהואלצ'ה מספרים כי קלפאטה הייתה בתו האהובה של ראש שבט חזק ונערץ. רוב הבחורים בשבט העריצו את יופייה, וביקשו את ידה. בייחוד היו ידועות עיניה העגולות והסגולות. לרוע המזל התאהבה קלפאטה בלוחם משבט בני המפוצ'ה (Mapuche), שבט יריב שאנשיו מתגוררים בשטח המצוי כיום בתחומיה של צ'ילה. אביה, שלא יכול היה להסכים לשידוך, פנה אל שמאן בעל עוצמה רבה, וזה הפך את הנערה לשיח. הפירות הסגלגלים של שיח הקלפאטה מבשילים בעונת הקיץ ורבים הם המאמינים כי טעימתם היא סגולה לחזרה לאל קלפאטה {המגיעים לפני הבשלת הפירות יסתפקו בריבה או בגלידה מפירות קלפאטה - אומרים שגם זה עובד..} 

לשוט בין הקרחונים

אני עומד על סיפונה של ספינה מהירה ומשוכללת, שמפלחת את המים החלביים של אגם ארגנטינה. הספינה חודרת אל תוך פארק הקרחונים של ארגנטינה, שנמתח על פני 350 ק"מ לאורך רכס האנדים.



הפארק שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, כולל את 47 הקרחונים הגדולים, רכסי הרים, יערות, נהרות, אגמים וגם חלק מהמישורים הצחיחים של פטגוניה. על ההרים שבין צ'ילה לארגנטינה משתרעת כיפת הקרח הפטגונית הדרומית. שדה קרח גדול ממנה ניתן למצוא באנטארקטיקה בלבד. כיפת הקרח היא מקורם של רוב קרחוני דרום אמריקה, וכ- 300 קרחונים גולשים ממנה מזרחה אל תוך תחומה של ארגנטינה. הקרחון הגדול ביותר בדרום אמריקה הוא קרחון אופסלה (Upsala): 60 ק"מ אורכו, שבעה ק"מ רוחבו ושטחו הכולל מגיע מוערך ב 850 קמ"ר (פי שלושה מקרחון פריטו מורנו). עוד לפני שנראה קיר הקרח הגדול ניתן להבחין במספר גושי קרח אדירים הצפים במים. המראות נראים ממש דמיוניים: איי קרח צף בגוונים של כחול, טורקיז ולבן בוהק. גושי קרח צף אלו, חלקם בגודל של בתי מגורים, התנתקו מקרחון אופסלה בתופעה שנקראת "שגירה". בכדי להעריך את גודל הקרחונים יש לזכור שכמו קוביית קרח הצפה בכוס מים כך מצוי גם רוב שטחם של איי הקרח מתחת לפני המים, והחלק הנראה לעין מהווה רק 15 אחוז מהמסה הכוללת !

קיר הקרח של קרחון אופסלה מהווה את המקום העמוק באגם: 700 מטרים! הקרחון, ששחק את הסלעים במהלך תקופת הקרח האחרונה, הוא שאחראי לעומק הרב.

המראות הנדירים משכיחים את הרוח הקרה. הספינה ממשיכה בדרכה אל קרחון מרשים נוסף. קרחון ספגציני (Spegazzini) הוא הקרחון בעל קיר הקרח הגבוה בעולם. במקומות מסוימים מגיע קיר הקרח לגובה של 135 מטרים.

בסוף יום מדהים אני חוזר לאל קלפאטה. העיירה הזו תמיד מזכירה לי את סרטי המערב הפרוע. למרות הגידול האדיר באוכלוסייתה היא נותרה "עיירה של רחוב אחד". לאורך הרחוב הזה שוכנות חנויות רבות המציעות ממתקים, ריבות וגלידות מפירות שיח הקלפאטה. אני מתיישב באחת הגלידריות וקונה מנה ענקית של גלידה סגולה בטעם חמוץ מתוק. אני מלקק במרץ ומקווה שהקסם האינדיאני העתיק יפעל - כעת אינני רוצה לעזוב את המקום הנפלא הזה, ואם אעזוב - אני רוצה להיות בטוח שאחזור לכאן שוב.

בואו להתרשם ממסלול 18 יום לפטגוניה ולמפלי איגואסו

נכתב וצולם ע"י: גיא נוימן – מדריך טיולים, מרצה וצלם המתמחה בנצרות, תרבויות אמריקה הלטינית והמזרח הרחוק