העמק הקדוש של אימפריית האינקה

נכתב וצולם ע"י גיא נוימן

בלב הרי האנדים, בגובה של 3,400 מטר מעל פני הים, שוכנת העיר קוסקו, כיום בית לחצי מיליון פרואנים - אינדיאנים צאצאי אימפריית האינקה. 

גיא נוימן יצא במנהרת זמן אל קוסקו ואל אתרי העמק הקדוש והגיע אל ימי הזוהר  של האימפריה המפוארת בה שלטה האימפריה האדירה על פני שטחים כה רבים של דרום אמריקה.

לרוץ עבור האימפריה

צ'וניו רץ בקצב מהיר במעלה ההר. מדרגות, עליה משופעת, ועוד מדרגות.. הוא מחה את טיפות הזיעה שניגרו על מצחו, והרגיש כיצד שרירי רגליו משתרגים תחת המאמץ האדיר. ריאותיו איימו להתפוקק, אך הוא לא העז להאט את הקצב. הריצה הראשונה היא מבחן, מעין טקס חניכה למועדון היוקרתי של הצ'אסקי (Chasqui ), האצנים ונושאי המסר של האימפריה. כנער בן 17 נחשב צ'וניו צעיר יחסית להצטרף לאצנים, וליבו, שפעם בקצב מהיר, היה מלא בגאווה ובהכרת תודה על ההזדמנות שניתנה לו.

הוא יצא מפיסאק (Pisac) שבעמק הקדוש לפני מספר שעות, עבר במהירות לצד מחסני המזון של האימפריה שאפשרו לה לקיים מדינת רווחה, והאט את מהירות ריצתו רק בעליות התלולות ביותר. בדרכו חצה שדות תירס רבים, והרים תוך כדי ריצה את מבטו לעבר הרכס שאותו היה עליו לחצות. משני צידי השביל העולה עסקו חקלאים בעיבוד הערוגות הירוקות. מאות זני תפוחי אדמה גדלים על צלעות ההרים, ואחד מהם - קטן ואהוב - העניק לו את שמו - צ'וניו (Cuño). גבוה יותר על ההר, באזורים הקרים, ניתן היה להבחין באזורים כתומים - גידולי הקינואה.

הוא הוריד מבטו אל הדרך, והתרכז בריצה ובהסדרת הנשימות הקצובות באוויר ההרים הדליל .    

הפוטוטו (Pututu) - הקונכייה הגדולה שהייתה חגורה על צידו שלחה לגופו תחושה של תקווה, עוד מעט יגיעה זמנה. אבני הריצוף של השביל הסלול חלפו במהירות תחת רגליו,  לפני שהגיע לראש ההר. מתחתיו התפתל העמק הקדוש, קרני השמש המרצדות על מי הנהר העניקו לו מראה חלבי. בשל דמיונו של העמק לשביל החלב העניקו לו חכמי הדת והאסטרונומים את קדושתו.

מצידו השני של קו פרשת המים, מאות מטרים לפניו, נראה היעד המיוחל, הטמבו (Tambo): תחנת משמר גדולה על הדרך הראשית לקוסקו. בנקודת תצפית זו עצר צ'וניו לראשונה מאז החל בריצתו. הוא הרשה לעצמו לאבד מספר שניות בעמידה, ושלף את ה"פוטוטו", תוך שהוא מסדיר את נשימתו כפי שתרגל בחודשי האימונים הארוכים שעבר, ואז קירב במהירות את הקונכייה לשפתיו, ותקע בצליל שהדהד על צלעות ההר. הוא לקח נשימה נוספת, ופתח במה שנדמה היה לו כריצת חייו לעבר הטמבו הגדול. עוד כמה דקות, לאחר שישלים את משימתו יוכל להירגע שם, ולהתכבד במאכלים הטובים ביותר השמורים לאצני האימפריה: יירקי (Yerki)  - בשר אלפקה מיובש ואולי אפילו קוי (Cui), שרקן צלוי על האש.

כדקה וחצי לאחר מכן, על השביל הראשי, הוא הבחין בצ'אסקי הבא שהוזעק לשמע צליל הפוטוטו. באותו הרגע הקל בו רצו זה לצד זה, שחרר צ'וניו את השק התלוי על גבו, והעבירו לחברו. בתוך השק היה טמון הקיפו (Quipu), שהיה עשוי מאוסף חוטים צבעוניים. קובץ חוטים אלו היו המסר, שהועבר ככתב האימפריאלי. רק בתחנות הטמבו הגדולות וכמובן בעיר הבירה ניתן היה למצוא את הקיפו-קמאיוק (Quipu-Camayoc), אלו הם המאסטרים המומחים שידעו לקרוא את כתב הקיפו, להבין את משמעות הצבעים והקשרים השונים, ולפענח את המסר.

בצעדים רועדים פסע צ'וניו אל תוך הטמבו, ולגם מנאד המים שהוגש לו. הריח המתקתק של פרחי הקאנטו (Qantu) שפרחו בכניסה למבצר עטף אותו. באותו הרגע הוא היה המאושר באדם, הוא הגשים את חלומו ורץ עבור הקיסר.

הורדוס של הרי האנדים

בראשית היה תוהו ובוהו, ואז הגיע האל העליון, המורה הגדול, נושא התרבות והידע וירקוצ'ה (Viracocha) ועשה סדר בבלגאן. וירקוצ'ה, השולט בגשמים, (משמעות שמו הוא "קצב מים"), הביא לעולם שני ילדים: בנו - אינטי (Inti) הפך להיות לאל השמש, וביתו מאמה קיליה (Mama Qilia) - אלת הירח. שניהם נוצרו ברחם האלוהי - אגם טיטיקקה (Titikaka) הגדול והקדוש.

יום אחד ציווה האל הבורא על אל השמש ועל שני ילדיו לעזוב את האגם ולעלות לשמים. מנקו קפאק (Manco Capac) - הבן הבכור, ואחותו מאמה אוקלו (Mama Oclo) שהיו נשואים זה לזו, זכו בשמיים לבשורה כי הם אלו שנבחרו להנהיג את בני האדם. הם וכל צאצאיהם יהיו אדוני אדמות רבות, וישלטו על עמים רבים. מנקו קפאק עצמו יהפוך לאינקה (Inca), כלומר לקיסר, וינהיג אימפריה אדירה שתקום במרומי ההרים.

מנקו קפאק ומאמה אוקלו, בני השמש ירדו אל האדמה, ששימשה כרחם חדשה. השניים שמו פעמיהם היישר לעבר עמק קדוש ופורה שממוקם במרכז העולם. בכדי להוכיח כי המקום הינו טוב לחקלאות תקעו השניים במקום מטה זהב. אתר זה הוא קוסקו (Cusco) - טבור העולם בשפת הקצ'ואה (Quechua), שהפכה לאחר הכיבוש הספרדי לשפה השנייה בחשיבותה בפרו.

המיתולוגיה קושרת את ראשית הסדר החברתי עם התרבות שהחלה בקוסקו. ההיסטוריה והארכיאולוגיה מספרות לנו, לעומת זאת, על עיר מדינה שקמה בעמק קוסקו בסביבות 1100 לספירה. השמש, שחשיבותה באזורי האנדים הקרים קריטית להישרדות, נותרה בכל הזמנים, בעקבות צו האלים, כמושא עיקרי לפולחן.

עם השנים גדלה העיר והתפשטה החוצה מגבולות העמק תוך שהיא משכילה לאמץ ולשכלל המצאות וטכנולוגיות של התרבויות שקדמו לה.

באמצע המאה ה-14 ציווה אינקה רוקה (Inca Roca), הקיסר השישי של הממלכה, להשתמש בסיבי צמחי האגבה החזקים בכדי לבנות גשר חבלים מעל קניון נהר האפורימאק (Apurimac), ובכך התגבר על מכשול שנראה בלתי עביר. המעבר קישר בין עמים שונים, והרחיב את השפעת הממלכה לאזורים שנחשבו עד אז רחוקים ובלתי נגישים.  בהדרגה הפכה הממלכה לאימפריה שכונתה טוואנטינסויו (Tawantinsuyu) = 4 קצוות הארץ, למרות שכיום אנו מכנים אותה על שם תוארו של השליט: אימפריית האינקה.

בשיאה כללה האימפריה שטחים שהשתרעו על פני 5,200 ק"מ ובהם יותר מ 80 קבוצות אתניות וקרוב ל 10 מיליון בני אדם!   

אך הגשר המפורסם הפך לחרב פיפיות בעת שבני בני הצ'אנקה (Chanca) חצו אותו בימי האינקה השמיני במטרה לתקוף את קוסקו - עיר הבירה.

במהלך ההתקפה וכיבוש העיר ברח האינקה השמיני, אך בנו, הנסיך הכריזמאטי יופאנקי (Yupanki) נותר בעיר בכדי לארגן את כוח המגן. הנסיך כבש בחזרה את העיר, והוכתר בתום כל הקרבות בתור האינקה התשיעי עם תואר חדש: פצ'אקוטי (Pachacuti) = מנער / משנה העולם.

תקופת שלטונו שתימשך 33 שנה תהיה תקופת הזוהר של האימפריה. פצ'אקוטי, הורדוס של האנדים, יוצא בתנופת בנייה אדירה של מבצרים, שהראשון בהם הוא סקסאיהואמאן (Sacsayhuaman).

המבצר האדיר הממוקם בנקודה אסטרטגית מעל העיר קוסקו נמתח מקצה לקצה באורך של כ 450 מטר עם מעל 200,000 אבנים אדירות שמחוברות ביניהם בזוויות רבות ובתיאום מושלם.  הגדולות באבנים אלו כוללות משקל העולה על 120 טון!

עולם של מהנדסים ומתכנני דרכים

כיצד מזיזים אבנים במשקל עשרות טונות ויותר ללא מנופים, ללא גלגלים, וללא סוסים או שוורים ? הספרדים שכבשו את האימפריה במאה ה-16 הגיעו למסקנה שמצרים קדמונים באו במגע עם בוני מבצרי האינקה, והם האחראים לבנייה, שהרי לא ייתכן שאינדיאנים פרימיטיביים אחראים לבנייה כה מתוחכמת..

לאריך פון דניקן, כותב רב המכר "מרכבות האלים" הייתה תשובה אחרת: על פי דעתו היו אלו יצורים מהחלל החיצון, שירדו מהשמים, והעבירו לאינדיאנים דוברי הקצ'ואה טכנולוגיה מעולמות אחרים.

אך התשובה האמיתית היא הפשוטה מכולן והיא קשורה לכוח הרצון וליכולות האדם. השלב הראשון היה חציבת האבנים מתוך ההר. סתתי האימפריה השתמשו באזמלים שעשויים מסלעי גרניט או המטיט (Hematit) קשה בכדי ליצור סדקים ראשונים. אל תוך הסדקים דחפו מקל רטוב, וכאשר התייבש המקל והתרחב, התבקע הסלע והתנתק מסלע האם.

טכניקה אחרת הייתה בשילוב של גחלים שהונחו לאורך הסלע, ולאחר סילוקם שפיכת מים קרים, שגרמו לסידוק הסלע בשל הפרשי הטמפרטורה.

לאחר ניתוק הסלע מההר נרתמו 500 ולעיתים אפילו 600 איש בחבלי אגבה אל אבני הענק, החלו למשוך על פי הוראות המהנדסים. רמפות עפר הורמו מבעוד מועד, וסלעי הבנייה נעו על פני בולי עץ שהונחו עליהם.

על פי הערכות המומחים עבדו כ 20,000 איש במשך יותר מ 50 שנה על בניית מבצר סאקסאיהואמאן.   

בשנת עלייתו לשלטון של אינקה פצ'אקוטי (1438) הגיעו בני האינקה אל ההר היש̞ן, מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu), וגילו כי האוכף שבהר מכיל סלעי גרניט איכותיים ולבנים.

את המחצבה שחנכו מומחי האינקה, והייתה מקור לכל סלעי העיר, ניתן לראות באתר מאצ'ו פיצ'ו גם היום. העיר המדהימה שנבנתה כאן נבחרה לאכלס את ארמון החורף של הקיסר. בעת הגיעו לאתר, ביום התהלוכה השנתית היה אחד מיועציו אחראי על איסוף ריסים שנפלו מעיניו, שכן אם יגעו בדרכים הקדושות, יביאו מזל רע לממלכה כולה..  

בימי אינקה פצ'אקוטי שופרה ושוכללה מערכת הדרכים, שקמה כבר בימי התרבויות שקדמו לעליית האינקה.

על גבי דרכי האינקה קמה מערכת דואר יעילה, שהייתה מבוססת על חילופי אצנים (צ'אסקי) מתואמים, הרצים בשיא המהירות מתחנת דרכים אחת לשנייה, ויכולים להעביר במהלך יום אחד מסרים וסחורות איכותיות למרחק של יותר מ 300 קילומטרים! 

בשנת 1450 הסתיימה סלילת "דרך האצות" - מקוסקו אל הים, ואפשרה לקיסר האימפריה שישב בבירה, בגובה 3,400 מטר מעל פני הים, לאכול מידי יום דג טרי שנשלה בחוף הים.

בתקופה זו כללו דרכי האינקה כ 40,000 קילומטרים מקולומביה בצפון ועד צ'ילה בדרום, מחופי האוקיאנוס השקט במערב ועד מורדות האמזונס במזרח. הכל ידעו כי האינקה - שליט האימפריה - הוא הממונה על הסדר העולמי, קיומו מביא לידע, שגשוג ואיזון בחיים.

העבודה באימפריה הופכת לערך חשוב, כאשר הערך העליון נלמד כבר מילדות: "לא לגנוב, לא לשקר, לא להיות עצלן"!

תחנת הניסיונות החקלאית הראשונה בעולם

המטוס הקטן שחלף בשנת 1932 מעל רכס האנדים הכיל את משלחת המחקר והצילום של שיפי ג'והנסון (Shippee Johnson). הייתה זו המשלחת הראשונה שיצאה אל פרו במטרה להשתמש בטכנולוגיות צילום אווירי, שהתפתחו לאחר מלה"ע הראשונה.

מושא הצילום היה אתר סלינראס דה מראס (Salineras de Maras) בו מייצרים המקומיים מלח באמצעות בריכות אידוי.

מים מליחים הנובעים ממעיין מועברים אל אקוודוקט, ומשם לעבר כ 4,000 בריכות הפזורות על ההר. לאחר שלושה ימים מתאדים המים ונותר המלח, אותו קוצרים המקומיים, ומעבירים למכירה. טכניקה עתיקה זו (שנלמדה על פי המיתולוגיה בידי לא אחר מאשר מאנקו קפאק, בנו של אל השמש), נמצאת בשימוש גם כיום, במאה ה-21.

בדרכם חזרה מאתר בריכות המלח, קלטו העיניים הסקרניות של החוקרים והצלמים במשלחת המחקר מתחם גדול ובלתי ידוע שנראה מהאוויר כאמפיתיאטרון.

בהליכה רגלית אל האתר הידוע כיום כמוראי (Moray) הופתעו לגלות מעגלי טראסות תלולות הבנויות סביב עמק משופע.

אימפריית האינקה כללה שפע רב של שטחי חקלאות. טראסות האינקה פנו תמיד למזרח במטרה לספוג יותר קרני אור. (טראסות הפונות לכוונים אחרים נועדו לתמיכה, למניעת גלישות עפר או ליופי), אך כאן היה ברור ששטחי הגידול השתרעו על כל שטחי הטראסות על פני 360 מעלות.

המחקר שהחל בשנות ה-30 נמשך אל תוך המאה הנוכחית, הניב הבנה מפתיעה לגבי היכולת החקלאית של בני האינקה.   

הטראסות של מוראי נבנו על גבי סלעי גרניט אדומה האוגרים במהלך היום חום רב. במחקר התגלה כי כל טראסה מורכבת מארבע שכבות הכוללות (מלמטה למעלה) אדמה רגילה, חצץ, חול ובשכבה העליונה שכבת חומר אורגאני עשיר.

חום השמש הנאגר בסלעי הגרניט עובר אל שכבת החול, ובמהלך הלילה מתפשט אל האדמה.

בטראסות התחתונות נמצאה שכבת חול עבה הרבה יותר מאשר בטראסות העליונות. כך נצבר חום רב יותר, שנשמר לאורך זמן, ונוצר מיקרו אקלים והבדלי טמפרטורות של עד 10 מעלות צלזיוס בין הטראסות העליונות לתחתונות. בצורה זו ניתן היה ליצור תנאי גידול שונים לחלוטין בשטח חקלאי אחד, ולאפשר מגוון גדול של גידולים, ולגשר על פני בעיות אקלימיות של חילופי עונות.  

זרעים ושרידי אבקנים שהתגלו בחפירות הצביעו על העובדה שמומחי החקלאות של האינקה הצליחו לגדל במרומי האנדים אפילו צמחי קוקה, שבמצב רגיל אמורים לצמוח  רק באקלים הלח האופייני למדרונות אגן האמזונס.

מעגל הטראסות של מוראי לא עמד יחידי. במרוצת השנים התגלו שלושה מעגלים נוספים שהיוו את לב הטכנולוגיה החקלאית של בני האינקה.

כחלק מהגאווה האינדיאנית המתחדשת הקשורה אל העבר המרשים, נוהרים ב 1 באוגוסט קוסקניוס (תושב קוסקו = Cuzueño) רבים אל האזור, חוברים אל אנשי העמק הקדוש, וחוגגים יחדיו, לבושים בגדי אינקה את חגיגות מוראי ראימי (Moray Raimi). החגיגות כוללות פולחן לאלת האדמה פצ'אמאמה (Pachamama), מוסיקה, צ'יצ'ה (בירה מקלחי תירס סגולים), ואפילו קרבן של שרקנים. 

בעקבות העיר האבודה

בבוקר צונן בשנת 1901 טיפס רועה צאן בשם אגוסטין ליזראגה (Agustín Lizárraga) עם עדר אלפקות על אחד ההרים התלולים המעטרים כמגדלים ירוקים את העמק הקדוש. באוכף ההר, בקטע שטוח יחסית, עצר לנוח. בעודו מסדיר את נשימתו סקר את הסביבה במטרה לאתר את האלפקות. באור הבוקר, רגעים ספורים לפני זרחת השמש, נראה העדר כאוסף צלליות מסתוריות ושלוות.

ואז עלתה השמש, ונצנוץ בלתי ברור מבין רגליה של אחת האלפקות לכד את עינו של אגוסטין. הרועה התקרב במהירות אל המקום, וכאשר זזה האלפקה שלח אגוסטין הנדהם את ידו, ושלף מתוך אחד השיחים שלושה פסלוני זהב.

אגוסטין לקח את האוצר לביתו, וסיפר לילדיו בקול רועד על הממצא שהתגלה למרגלות ההר היש̞ן (Old Mountain) - מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu).

השמועה פשטה במהירות, ורועי צאן נוספים שקנאו במזלו הטוב של אגוסטין, החלו לנהור אל השרידים העתיקים שנחו מאות שנים על גבי ההר היש̞ן.  למרות שהרימו אבנים רבות ואף הרסו אחדים מהמבנים, הצליחו רק אחדים מהם לאתר חפצי ערך נוספים.

10 שנים מאוחר הגיע ללב הרי האנדים פרופסור מאוניברסיטת ייל בשם היירם בינגהם (Hiram Bingham), בראש צוות מחקר.

כמרצה לספרות דרום אמריקאית הכיר בינגהם את השמועות על עיר זהב אבודה בשם וילקבמבה (Vilcabamba), שמוקמה, על פי האמונה, אי שם במדרונות המזרחיים של האנדים הגולשים אל יערות האמזונס. 

בדרכו מזרחה בחיפוש אחר עיר זו פגש בינגהם מספר חקלאים דוברי קצ'ואה, ושאל אותם על העיר האבודה וילקבמבה. אחד מהם אמר לו שהוא מכיר כפר אינקה למרגלות ההר היש̞ן. בינגהם שמח, בתקווה כי הוא מקבל רמז לגבי מיקום העיר האבודה.

תמורת סול זהב אחד הסכים החקלאי להצביע על הדרך המובילה אל שרידי העיר. מעל הנהר שבעמק לא היה גשר, ובכדי לעבור את הנהר נאלץ צוות המחקר לזחול על ברכיו ולעבור על גבי גזעי עצים שנפלו, ולפלס באמצעות מצ'טה את דרכם.

ב 24.7.1911 הגיע בינגהם לנקודה שממנה יכול היה להשקיף על שרידי עיר עתיקה ומפוארת. היה ברור כבר משלבי הגילוי הראשונים כי אין זו עיר הזהב האבודה אותה חיפש. עם זאת, בנוסף למיקום המרהיב, התלהב בינגהם מהעובדה שהכובשים הספרדים מעולם לא הגיעו למקום, וכך גם לא "זכו" להרוס אותה בצורה שיטתית במטרת השמדת תרבות האינקה למען הדת הקתולית.

ניתן היה לזהות בעיר שרידי מקדשים, ארמונות, בתי מגורים רבים וטראסות חקלאיות. בביקור זה צילם צוות המחקר בעיר העתיקה מעל 1,000 תמונות, שזכו בארה"ב לפרסום רב. 

באוגוסט 1912 אורגנה משלחת נוספת, הפעם לצורך חפירה ארכיאולוגית על ידי אוניברסיטת ייל בשיתוף פעולה של הנשיונל ג'אוגרפיק וממשלת פרו.

בחפירות נמצאו עצמות ושיער אדם, פרטי טקסטיל, ופסלים. בינגהם שכנע את ממשלת פרו לאשר את שליחת כל הממצאים לארה"ב בשל העדיפות הטכנולוגית. "ממילא", כך טען, "יוחזרו הממצאים תוך מספר חודשים".

50% מהממצאים אכן חזרו, אבל רק בשנת 2011... לחגיגות ה 100 שנה לגילוי מאצ'ו פיצ'ו.

כבר בשנת 1983 הכריז ארגון אונסק"ו על מאצ'ו פיצ'ו כעל אתר מורשת עולם. הפרואנים למדו שהאבנים העתיקות שנראו בעבר חסרות תכלית טומנות בחובן אוצר גדול והבטחה. לא רק אוצר שניתן לתרגם לכסף וזהב, אלא מקור שטומן בחובו הערכה לתרבות אדירה, לטכנולוגיה גבוהה בהנדסה, אדמיניסטרציה וחקלאות, למסירות למדינה לאימפריה אדירה שהעניקה רווחה חברתית.

העולם שנראה כיום אוטופי, התקיים ללא רעב ועם פתרונות שכיום, 550 שנה אחרי, נראים כבלתי ניתנים ליישום.

גיא נוימן מדריך טיולים ומרצה המתמחה בדתות המזרח הרחוק, נצרות, ותרבויות אמריקה הלטינית.

קשר עם גיא נוימן, כותב הכתבה, לגבי הערות או שאלות ניתן לבצע דרך חברת פולאריס...

מידע נוסף