|
|
|
|
|
|
כאשר מדברים על אזור צ'ילה, מדברים על רצועה ארוכה על יבשת דרום אמריקה. הרצועה משתרעת על הרי האנדים ובין האוקיינוס השקט. מדברים על ארץ יפה ומדבר ואפילו על מישורים, רוחות וכל הקשור באותו אוקיינוס דרומי שהוא חלק מארגנטינה.
|
|
|
|
|
|
דרום אמריקה, פרו היא למעשה הכתר הגדול ביותר שלה. הארץ גדולה ביותר ומכילים לא מעט לרבות רכס הרים ארוך בעולם שפסגותיו הן 6700 מ' מעל פני הים. גשם טרופי מדהים, עולם אתני עשיר, מקומיים הנראים כמו אינדיאנים לכל דבר, תרבויות מעורבות ובעיקר הישגים מופלאים של הנדסה מושלמת, מקדשים מדהימים ועתיקים אשר נכבשו על ידי הספרדים וערים קולוניאליות יפות ביותר. ארץ מגוונת ביותר בעלת תרבות והיסטוריה לרבות נופים יפים ביותר. כך גם מוסיקה, טעמים ועד כמה דברים שעליהם נדבר במאמר הבא.
|
|
|
|
|
|
כתב וערך עדי אופנהיים
"אלוהים הוא ארכיטקט גאון"
זה היה המשפט הראשון שיצא לי מהפה כאשר הרמתי את ראשי מהתיק המפויח שספג את עשן ה"ציקן באס"*. רעש המנוע הצורם התרחק ונעלם, עכשיו קולות שונים הגיעו לאוזניי. במקום רעש ההמולה של שבט הקיצ'ה וסולולה שחזר מהשוק רעש אחר תפס אותי. נשארתי לבדי על גדות האגם. מדי פעם גל התקרב כמסמן לי להיזהר, להפגין עוצמה ובטחון של מי כאן השולט ומי עדיין "אל" המקום, אך מיד חזר בו והתרחק מרגלי. במרכז האגם ציירה לה ספינת מנוע קטנה פס כמשיחת מכחול אשר יצרה פס לבן על מים תכולים ויפים. אין ספק שהשם מצדיק את המקום חשבתי לעצמי.
|
|
|
|
|
|
מאת יצחק שויגר
שנים רבות רציתי לבקר באי הזה. הוא ריתק את הדמיון בגלל הסיפורים על המוסיקה הקריבית והסיפורים על השלטון של פידל קסטרו שהצליח להשליט באי שלטון קומוניסטי ולהחזיק בו מעמד כל כך הרבה שנים למרות הניסיונות של האמריקאים להפילו. תמיד היו לי תירוצים. עד שהזדמן לי להצטרף להפלגה של משט יאכטות שהתארגנה בחופי קובה או אז ארגן צוות הסירה שלנו מספר ימי טיול עם מדריך ורכב, לפני ההפלגה ולאחריה. על ההזדמנות הזאת כבר לא ויתרתי.
|
|
|
|
|
|
כתב וערך עדי אופנהיים
אנטיגואה, האם חלמתי חלום?
מעט מקומות בעולם גורמים לך להשתנות. מעט מאוד מקומות גורמים לך לקבל נופך אחר, אקלים אחר, אנרגיה אחרת. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, פעם אחר פעם איך האווירה והקסם משתלטים עלי בכל פעם שאני נכנס לפאתי העיר אנטיגואה. קצת קשה להאמין שרק 40 דקות מגואטמלה סיטי, הבירה הסואנת, הצפופה והמאוכלסת ב3 מילוין איש שוכנת לה עיר מהאגדות, פנינה ארכיטקטונית כגון אנטיגואה.
|
|
|
|
|
|
מאת יצחק שויגר
אני מפליג בים של קובה בסירת קטאמרן. חברתי לחבורה מיומנת של סקיפרים ואני מתערבב ביניהם כאילו הייתי בעל הדרכה של סקיפר, אבל לא כך הוא. אבל ניסיון החיים ויכולת הקשבה ושימוש בז׳רגון המתאים, נותנת לי רמת מיומנות מסוימת בשיחה על עניני ההפלגה, מבלי שאני נדרש גם להשתתף באופן מעשי במעשה הימאות. בעיקר משום שהם לא סומכים עלי בכלום. לי נוח במצב הזה, ואני לא נעלב מחוסר ההערכה הקוליגיאלי על יכולתי הדלה כימאי ואני מסתפק בניסיוני העשיר כנוסע ותיק. מסתבר שבעניני ים יש ערך רב לנסיון של נוסע שמוסיף לא מעט לביטחון המפליגים, ביחוד שהייתי שותף כבר מספר פעמים, כנוסע, לתאונות ימיות ועליה לא מבוקרת של הסירה על סלעים נחבאים.
|
|
|
|
|
|
כתב: עדי אופנהיים
כל פעם שאני חוזר מהוואנה... אני מנסה לעכל, להכיל ולהבין במה השתנתי, לא תמיד זה ברור, לא תמיד זה חד ונוקב. בדרך כלל אני מפספס ובדרך כלל אני מתקשה לעלות על הנקודה מול הארץ רבת הפנים הזו. אני רואה אנשים סביבי, ששואלים אותם את אותה שאלה...נו?? איך קובה? איך הוואנה? חלקם עונים שזאת העיר היפה בעולם, שהאנשים שם מקסימים, נחמדים, רגישים והמוסיקה? מטריפה חושים, שזה מקום שצריך לחזור שוב ושוב והאושר? הוא פשוט שם רק תגיע. לשמע זאת אני יודע שמי שחווה ואמר את זה, לא באמת הבין את קובה לעומקה. מנגד, יש העונים שלמקום הזה, האי הבודד הזה, אולי הבודד מדי, הם לא יחזרו בחיים. שהעוני, המשטר, העליבות הם מהנוראים שראו בעולם והם מלאים שנאה מהולה בעצב למראה המצב.לשמע זאת, אני יודע שמי שחווה ואמר את זה, גם הוא לא באמת הבין את קובה לעומקה. ואני? כשאני נדרש לענות על השאלה הזו... אני מתבונן לכאן ולשם ופשוט עונה:
"שאני לא יודע!"
|
|
|
|
|
|
כתב: עדי אופנהיים
"אל תבכי לי ארגנטינה" או יותר נכון "אל תבכי לי בואנוס איירס, כי אני בוכה עכשיו". מילים אלו עמדו על לשוני, כאשר ניצבתי מול הבואינג הגדול, עולה במדרגות, מתרחק מאהובתי, מתרחק מהדמיון ומתקרב אל המציאות, אל אותה קופסא שתעביר אותי בזמן, תעביר אותי במרחבים ותגדיר לי חיים אחרים. הבטתי במבט אחרון ב"פאריס של דרום אמריקה" והבנתי מאיפה הגיע השם. גם מלמעלה אפשר לחוש אותה, לראות את גורדי השחקים הנישאים אל על, לבהות בארכיטקטורה הספרדית צרפתית של הארט דקו והרוקוקו לצד השדרות הרחבות ביותר בעולם שמפלסות להם את דרכם כמו נהרות בתוך הסימטריה המדויקת של גורדי השחקים. פלאזות (אותן ככרות ירוקות) שמחייכות ומקבלות את הארגנטינאיות אשר פושטות בגדים ומוציאות את המאטה ונותנות חיוך גדול לשמש המחממת. קריצת סנוור קל מנהר הכסף, אשר מזכיר מי היה כאן ראשון, ומאיפה הכול התחיל. מבעד לזכוכית הכפולה במטוס כל זה עדיין נוצץ, מבריק, עשיר ומחייך, אבל מסתיר את מה שתמיד ידעתי ומה שתמיד הרגשתי מן הרגע הראשון, שהנסיכה גוססת.
|
|
|
|
|
|
כתב וערך: עדי אופנהיים
השמש עומדת לשקוע ולצלול אל הים הקריבי. אני מזמין עוד מוחיטו בcafe del mar וניצב בוהה במראה המהפנט שלפני. כתם הצבע המנצנץ לו למרחקים צובע את חומות העיר בגוון אדמדם ומאיר כמו בפרוז’קטור את הדמויות הניצבות סביבי. גבר גרמני מחבק צעירה קולומביאנית עם סיגר וכובע רחב שוליים, חבורה צוהלת וצעירה מנגנת ושרה cumbia, זוג תיירים מנסה למצוא את הסמטה הנכונה, בנות מצחקקות ישובות על החומה ומניעות את האגן בקצב מוסיקת הfuision המתנגנת ברקע.
אני מביט בשקיעה אשר גורמת לגגות הרעפים להידמות לאונקיות זהב טהורות, אותו זהב שהפך את העיר הזאת לפנינה של הקאריבים, לעיר היפה ביותר בעולם הלטיני...
|
|
|
|
|
|
|
|
